שידוכים של אושר
שידוכים של אושר
מקומות רומנטיים רבים יש בירושלים – ימין משה, פארק המסילה, רחובותיה של שכונת נחלאות.
בכולם ניתן לראות זוגות חרדיים "בשידוכים" מהלכים יחדיו. יחדיו?
המרחק המינימלי ביניהם הוא מטר. הם משפילים את מבטם. מודעים לזה שעצם הליכתם יחד ברחוב מסמנת אותם כשייכים לקבוצות הליברליות יותר של החברה החרדית, אלו שמאפשרות מספר פגישות הכרות, ללא נוכחות ההורים בחדר השני.
ואני חושבת על כל המערכת הזו של השידוכים.
על האחריות של ההורים והקהילה לחתן את הילדים, ועדיף צעירים. על המנגנון הזה שמנסה להתאים תכונות אופי, ארץ מוצא, שייכות קבוצתית, רמה דתית ועוד ועוד משתנים שאפשר לכמת, אבל למנגנון אין שום דרך אמיתית לחבר לבבות.
מסתכלת על הזוגות ותוהה לאן זה יגיע.
האם יינשאו או ייפרדו לנצח? ולמה בעצם בחברות שבהן נהוגים שידוכים אין שום אפשרות להישאר ידידים? ולמה אין דרך טבעית ואיטית, לא קיצונית, לגשר על המטר ההוא של המרחק?
נזכרת בשיחה עם סבתא שלי, שטענה שאנחנו הפמיניסטיות הצעירות אשמות בכך שיש כל כך הרבה רווקות. "בתקופה שלי כולם היו נשואים", אמרה. "ואת יודעת מה? התפקיד של הגברים היה לפרנס ולהוליד ילדים. אף אחת לא ציפתה שהוא גם יהיה חבר שלה, ויבין אותה, וכל הציפיות החדשות שלכן, הצעירות". "אבל סבתא," הקשתי, "נכון שפעם 99% היו נשואים. אבל את חושבת שהם היו מאושרים?" "תגדירי אושר, רבקה'לה". כך ענתה לי סבתא. ומאז אני מנסה.