ארנסט מילר המינגווי (1899-1961) כתב יצירות ספרות מופתיות, ביניהן: "וזרח השמש" (1927), "דרישת שלום לנשק" (1929), "למי צלצלו הפעמונים" (1940), "הזקן והים" (1952) ו"איים בזרם" (שיצא אחרי מותו, ב-1970). ספריו עובדו לסרטים ואוזכרו באין-ספור מקורות, נחקרו ונלמדו עד ימינו, והיוו השראה לרבים. בכתיבתו ביטא פרקים אחדים מקורות חייו, חיים פרועים שרוו בשתיית אלכוהול ובהרס עצמי.

המינגווי נולד בסמוך לשיקגו, שני מבין שישה אחים ואחיות. גורל משפחתו היה תמוה ומר; אחיו, אחותו, אביו ובנו הצעיר, מצאו את מותם בהתאבדות. ארנסט הושפע עמוקות הן מאביו, חובב הנדודים והטבע, והן מאמו – אישה אומנותית ושתלטנית באופייה, שלא סלח לה אף פעם. היא ניסתה לגדלו כבת, ואולי בגלל זה, המינגווי הפך ל"מאצ'ו" האמריקאי האולטימטיבי ואהב פוטבול, אגרוף, ציד ודיג, חיזורים וניאוף. את הרובה הראשון שלו קיבל בגיל עשר, ואולי שם החל הרומן הספרותי שלו עם המוות.

המינגווי פרסם את סיפורו הראשון בהיותו בתיכון ועבד ככתב. במלחמת העולם הראשונה ביקש להצטרף לצבא, אך נדחה. לבסוף התנדב לצבא האיטלקי כנהג וזכה במדליית כסף. משנפצע התאהב קשות באחות, שלא השיבה לו אהבה. בשנים שלאחר מכן נישא ארבע פעמים, לשתי נשים הביא שלושה ילדים, ובכל זאת אהב להתבודד ממשפחתו ולהלך בטבע כמו אביו.

את "הזקן והים" כתב על דיג קובני אחרי ששהה בקובה במלחמת העולם השנייה וניהל ארגון לתפיסת מרגלים נאצים. הספר זיכה אותו בפרס פוליצר ושנה לאחר מכן, בנובל. הוא שב לארצות הברית וחי באחוזה בדרום פלורידה, שקע בדיכאון, והתאבד בגיל 62 עם רובה ציד. המינגווי למעשה ניהל מערכת יחסים אינטימית וייחודית עם המוות גם בחייו; לא בלבד שלא פחד ממנו, הוא התגרה בו, כמו התעקש להזכיר לקוראיו שהמוות אורב בפינה. במידה רבה המינגווי חי את גיבורי סיפוריו והשתקף בהן כשהעניק להן תכונות עזות-רוח כשלו: הרפתקנות, יצריות, קשיחות ואף מצליחנות. עזבונו הספרותי לא יישכח לעולמי-עד.