דרמה פסיכולוגית 

׳אני לפחות דהרתי! מתי אי פעם את?'

אלן בן ה17 מגיע לבית החולים הפסיכיאטרי לאחר שניקר לשישה סוסים את העיניים. במהלך הטיפול מתגלים פרטים אפלים על עברו. דייסרט, הפסיכיאטרית של אלן, מוצאת את עצמה דרך סיפורו של אלן מערערת על כל מה שהאמינה בו. אם אדם אחד מאמין באלוהים והשני בסוס? מי הוא הנורמלי?

עיבוד נועז למחזה זוכה הפרסים "אקווס" מאת פיטר שאפר. הצגה חוויתית שמאפשרת לצופה להיסחף אחרי נקודות המבט השונות של כל דמות ולבחור אחרי מי ללכת. 

אלן בן ה-17 מגיע לבית החולים הפסיכיאטרי לאחר ביצוע מעשה נוראי. ועכשיו נדרש ממנו לשחזר, לספר הכל, מילדות אלן שקע בבדידות משתקת. למה זה גורם? ומה קורה כשהעולם מבקש ממנו לדבר? דר. מרגרט דייסרט, הפסיכיאטרית, נפעמת מהמקרה הזה, משהו בתוכה מושך אותה פנימה, ולא משחרר. היא מבינה שמוטל  עליה לבצע את תפקידה כתמיד- להחזיר לדרך הישר, אל הנורמה. אבל הפעם היא לא יודעת אם זה הדבר הנכון לעשות. כי הילד הזה, מה שהוא חווה... "רגשות, רגשות לוהטים."

הצגה אינטימית שמדברת על סיפור אהבה, בין ילד לסוס, בין ילד לאמונתו, בין ילד לילדה, ועל אישה שלא בחרה באהבה. מה חשוב יותר, ללכת אחרי הלב שלי, או אחרי הנורמה, להיות חלק מהחברה, או להיות חופשי. 

האם אני ילד שדוהר בלילות עם סוסים, או שאני פסיכיאטרית מותשת בבית חולים נידח שמדחיקה את השאיפות והחלומות שלה. וכמו מי עדיף להיות? אין נכון או לא נכון. יש הצגה. 

"מה שהמבט שלו אמר לי לאורך כל הזמן 'אני לפחות דהרתי מתי אי פעם את?'" (מ. דייסרט)

דרמטורגיה: אודם רדאי. עיצוב תפאורה ותלבושות: שיר גדול. מוזיקה מקורית: נעם בוכריס. עיצוב תנועה: נטע מידן עיצוב תאורה: שקד שנלר.