כששירלי קרמניצר הוציאה את הספר הראשון "יפה וחכמה" בסדרת רבי המכר "אורטל", היא לא שיערה מה יקרה בבואה לכתוב את הספר השמיני. לאורך ששת הספרים הראשונים בסדרה, קרמניצר עיצבה את אורטל גבאי כדמותו הנשית של ג'יימס בונד; דוגמנית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה, כאשר בכל ספר בסדרה היא מצליחה להציל את העולם. ששת הספרים זכו להצלחה מסחררת, אבל אז, בספר השביעי "אמונה באהבה", קרמניצר בחרה לעמת את הגיבורה הספרותית שלה עם מחלת הסרטן, וזאת מתוך הצורך הפרטי שלה להזדכך ממאבקה  שלה עצמה במחלה. להפתעתה, בעיקר נוכח העובדה שהיא הרגישה שהפעם היא כותבת מתוך נימי נפשה את העלילה, דווקא אז איבדה את קהל קוראיה ונקלעה למשבר ספרותי.

ההצגה מתרחשת בערב ספרות של קרמניצר עם קהל קוראיה בצל הכשלון הצורב של ספרה השביעי והיא מגיעה לאירוע כשהיא במצוקה. קצת אחרי תחילתו היא מחליטה לבצע מהלך מהפכני ולא שגרתי, שבו היא חושפת בפני הקהל את הטיוטה לספר השמיני בסדרה, ומשתפת אותו בבחירה שלה להרוג את גיבורת ספריה אורטל על מנת להתנתק ממנה אחת ולתמיד.  בפעולה זו שואפת קרמניצר לסיים את כתיבת סדרת רבי המכר, לטובת מעבר לכתיבה של ספרות איכותית וגבוהה. במהלך האימפולסיבי שיצרה במו ידיה, נכונה לה הפתעה כאשר דמות מהקהל נעמדת מולה ומתחילה להתעמת איתה בעזות מצח.  זוהי, כך מתברר לה, אורטל גבאי, גיבורת ספריה, אשר קרמה עור וגידים, וכעת היא נאבקת על זכותה לחיות.

המחזה חושף את המאבק הפסיכולוגי בין הסופרת לגיבורה, כשזו האחרונה מנסה  לשכנע את קרמניצר לשחרר אותה לחופשי ולסיים את כתיבת ספרי "אורטל" בלי להרוג אותה. המאבק הזה מתחולל על הבמה לעיני הקהל המופתע, וקרמניצר ואורטל עושות שימוש בקריאת קטעים ספרותיים כחלק אינטגרלי בעימות ביניהן, כשהמילה הכתובה הופכת לכלי נשק באמצעותה הן מנגחות זו את זו. 

שיאו של העימות מגיע כשאורטל מוכיחה לקרמניצר, שאת המחזה המוצג על הבמה, היא זו שכותבת ולא כפי שנדמה לקרמניצר,  ואם לא די בכך בשלב הזה אורטל מאיימת להרוג את הסופרת.  זהו הרגע שהיוצרות מתהפכות וקרמניצר שמתערערת ומאבדת בטחונה, מבינה ברגעים האלה שיציר כפיה היא חלק בלתי נפרד מאישיותה, והיא מנסה לשכנע את אורטל להשאיר אותה בחיים. 

המהלך העלילתי הזה במחזה מבקש למעשה להעלות את הסוגיה של אמת מול בדיה ביצירת אמנות, מתוך כוונה לתעתע בין שתי אלו לכל אורך ההצגה. בכך מעוניין המחזה להעלות ולבחון את השאלות -  איפה מתחילה התודעה של היוצר ואיפה היא נגמרת? האם באמת יש הפרדה בין הכותב לדמויותיו או שההזדהות שלו איתן יכולה להוביל לאובדן הגבול בין מציאות לדמיון?  

בסוף המחזה אנו מגלים שהמפגש עם אורטל היה מפגש שהתרחש בדמיונה של קרמניצר, ובעצם היא איבדה את שפיותה. אורטל משקפת את קרמניצר, ושתיהן סיפור הצלחה, אבל רק לכאורה כי למעשה, שתיהן כלואות במעגל דיכוי חברתי. קרמניצר לכודה בלרצות את הקהל והמנהל האישי שלה ו"לספק את הסחורה" בכתיבתה, בעוד אורטל "מספקת את הסחורה" בביצוע המשימה הבאה שלה כמרגלת. הסוף של שתיהן טראגי, אורטל נאלצת להפנות עורף לחיים שהיא יצרה לעצמה, ושוב להרוג, הפעם כדי לשרוד. ואילו קרמניצר, לא מצליחה לחיות את החיים החופשיים והאותנטיים אליהם נכספה, ומתה.