"... לחשו לנו 'תצילו את חייכן, תזרקו את הילדים'. אמא החזיקה על הידיים את יוסף, בן אחותה שהיה בן שלוש, וחיבקה אותו עוד יותר חזק. היא לא הייתה מוכנה לעזוב את הילד. אף אמא לא ויתרה על הילד שלה."  "רוקמת חיים" – ספר שמתעד את חייה של שיינדל טראוב, מילדות מאושרת ועשירה ליתמות והישרדות במחנות ההשמדה ובעבודות הכפייה ועד לתקומה, לגבורה ולניצחון בכל יום מחדש. שמי לאה סולומון-יהושע, אני דור שלישי לארבעה שורדי שואה. זכיתי להכיר שתי סבתות ושני סבים ששרדו את התופת.

מאז שאני זוכרת את עצמי, סיפור השואה היו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. כשאחי לא רצה לאכול (וזה קרה כמעט כל יום) היא הייתה מושיבה אותו ומספרת לו איך היו החיים שלה כשהיא הייתה ילדה קטנה: איך בגיל 6 מצאה את עצמה יתומה מאבא שחלה בדלקת ריאות, איך היא הייתה עוזרת לאמא שלה בשדות, בפרדסים ובטיפול בעדרים, איך אהבה לשחק עם אחותה הקטנה צינה ועם שני אחיה, ווילי ויהודה, ואיך בין לילה הכל השתנה כשבאו הנאצים והוציאו אותם מהבית לאושוויץ. הסיפורים האלו היו מרתקים את אחי ואותי. כל סיפור כזה גרר אחריו שאלות, תהיות ומחשבות. היא מצידה תמיד ענתה ושיתפה. היא הייתה מספרת לכל מי שרק רצו להקשיב. יחד עם זאת היא תמיד אמרה שאין מספיק מילים בשום שפה בעולם כדי להמחיש ולסביר את מה שבאמת חוותה – את הריח של העשן ואבק השריפה, את הקור שובר העצמות, את הרעב הבלתי נתפס והרשימה עוד ארוכה. 

הספר הזה מביא את הסיפור שלה כפי שסיפרה לנו במילים שלה. אין כאן עברית מצוחצחת ותקנית, אבל יש כאן סיפור חיים מרתק של גיבורה גדולה מהחיים. 

אני מזמינה אותך לצלול לתוך עולם שלעיתים נדמה לי לקוח מתוך תסריט שכולו פנטזיה הזויה שלא הגיוני בכלל שתתרחש. אבל מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון. אבל בתוך כל ההזיה הזו, יש דבר אחד שתמיד מחזיק אותי והוא הידיעה שבזכותה ובזכות דור שלם שאיבד הכל, אנחנו נמצאים כאן בארץ ישראל.